ערב, השעה 19:00,

מה עכשיו..? לצאת להתאמן????

קחו אותי 9 שנים אחורה, זו בדיוק המחשבה שעברה לי בראש.

עבדתי אז בתל אביב, נטולת רכב, יוצאת בשבע בבוקר מהבית, אחרי שעה וחצי נסיעה באוטובוס מגיעה למשרד, יושבת ועובדת כל היום על כיסא משרדי, עם תוספת משקל של 30 קילו יותר בערך ממה שאני היום, מסיימת בשעה18:00, עולה על אוטובוס חזרה הביתה, זמן הגעה סופי – 19:30!

משם אני אמורה לעשות סוויצ' בראש ולהחליט שעכשיו אני יוצאת להתאמן?!

אוי.. לא!

אני עייפה, אני רעבה, אני רוצה להרים רגליים,  בא לי לנשנש משהו תוך כדי צפייה בטלוויזיה.. מה קשור עכשיו?

ו.. זה מה שעשיתי בעצם. אפילו ששילמתי כסף לסטודיו שנמצא ליטרלי שניה וחצי מהבית שלי (בימים "טובים" במקום ללכת שניה וחצי ברגל הייתי נוסעת עם הרכב אליו).

בעלי, החצי השני שלי, מה הוא יכול לעשות? מצד אחד מאוד מכיל ומבין את התקופה שאני עוברת. לא העיר לי אפילו פעם אחת על המשקל שלי (טוב פעם אחת ואני זו שהכשלתי אותו.. וגם הוא לא ממש העיר לי אני פשוט פירשתי את זה איך שבא לי) מצד שני, מאוד רוצה לדרבן אותי להתחיל להזיז את הגוף כי אנחנו משלמים על הסטודיו סתם חחח (אם תשאלו אותי, לא הייתה לו בעיה עם העליה שלי במשקל הייתה לו בעיה עם הכסף שנזרק לחינם חחח)

הימים עברו והמשקל לא ירד.

נו באמת, למה הוא לא יורד?!

אני כבדה יותר, אני עייפה יותר, אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה, את אותה אישה חסרת אנרגיות, צעירה, מדובר בסך הכל גיל 26 אחרי הלידה הראשונה שלי, ככה לא תכננתי להיות אמא.

איך אומרים?.. אם אין אני לי, מי לי.

איך אני מביאה את עצמי עכשיו לצאת להתאמן?!

מה משקולות וכאלה?! מה על מזרנים? מה לסבול?

טוב אולי אתחיל בקטנה?

מה אני הכי אוהבת לעשות? ועשיתי כל חיי?

אני אוהבת לרקוד!!!

אוקיי… מה יש בסטודיו הזה שהכי קרוב לריקודים? זומבה!

יאללה נו… מה יהיה יהיה!

"עדן, את נרשמת איתי?".. "כן כן בטח!" – מכירים את זה שאתם מחכים שיבואו איתכם? אתם רוצים ביחד? אבל בסוף אתם נשארים לבד ולא הולכים יותר!?

לי זה לא יקרה! הלכתי גם לבד. התחלתי לרקוד… בשורה האחרונה. עם בגדים מההריון. טייצים גדולים כאלה שקרועים במפשעות. לא מכירה אף אחד.

אבל יאללה DANCE LIKE NO ONE IS WATCHING

וואי ממש קשה! אני לא נושמת! מתי השיעור נגמר???????????????????? לא מפסיקה! מגיעה הביתה מרוצה מעצמי. עכשיו אני לא אדפוק את כל זה עם אוכל אז אכין לי סלט וביצה קשה.

נשים לא זוכרות את הסבל שלהם.

יומיים אחר כך "הממ היה נחמד החרא הזה"… אלך שוב. אבל אלך רק לזה.. מה אכפת לי לרקוד את חיי לשריפת קלוריות.

וזה מה שעשיתי!

העדפתי למצוא את הנישה שלי, באהבה לריקוד ולזוז, להתאמן, מאשר לא לעשות כלום!

התחלתי בפעמיים בשבוע לאט לאט זה עלה ל-5-6 פעמים בשבוע, עד שהמשקל החל לנזול ממני. הוספתי עוד אימוני חיזוק כדי לשפר את הגוף ולמצק אותו.

עזבתי את העבודה בתל אביב והפכתי להיות מדריכה בעצמי.

מצאתי את הייעוד שלי! זו הדרך שלי, העבודה. שלי שהיא זכות מדהימה.

מאז הבטחתי לעצמי שאעביר את המסר הזה לכל מי שאני יכולה.

הדרך ארוכה, כן, אבל היא רצופה בצעדים קטנים עם נוף, פרחים יפים, שמיים כחולים , ציפורים ופרפרים, אולי איזה פיקניק בדרך, מפגש עם חברים.. הבנתם לאן אני הולכת עם זה?

לא צריך להתחיל הכל במכה אחת. צעד צעד, להתחבר למה שאתם עושים, ליהנות ממנו, להוסיף כל פעם קצת, בסוף תגיעו לשם "ליעד" ואז יתווסף לכם יעד חדש. זה אף פעם לא נגמר.

אז למה לא ליהנות מכל אחד בנפרד?!